על מדעי השכל וההתנהגות 

"זה סוף המסע... סוף הדרך לירושלים שבלב... - - - ספר להם, אדי... ספר להם איך לאט העלם המנצח מגלה שהוא מפסיד... שאין אמריקה... ספר להם איך הספינקס מהאגדה הופך לעיר, נמל, מזחים, בתי הימורים, בתי זונות... ספינקס שיש לו ראש מזמר זמירות סוציולוגיות... לב שגונח גניחות פסיכולוגיות... ממוינות... מתויקות... גוף של נמר בורסה מלא מעיים של איגודי עובדים ובעורקים שלו, כל העורקים שלו, רץ כסף, תמיד כסף... ספינקס בעל ידיים חוטפות... כפות רגליים חיוורות... והמון שדיים... המון ערווה... ספינקס שמקרין כיסופים דתיים לערווה... ומעליו, אדי, ציפורים שחורים, ציפורים עתיקים, כל ציפור חצי-חטא, שליש-אשמה, כאילו-בושה... ציפורים-רהיטים... מימי הקופים... מלוא כל הנפש הטפשית... ואתה יודע, אדי, שמזמן, הו מזמן, הספינקס הזה בלע אותך... ".
(מונולוג מתוך המחזה "אדי קינג" מאת נסים אלוני. כל השלוש-נקודות הן במקור)



כמו הצרפתית כך גם המהפכה התעשייתית עברה, כידוע לכל, את גבולות הטעם הטוב. הטעם הטוב נגמר פחות או יותר בתומס אדיסון: נורות החשמל האגסיות, התקליטים, מי באמת היה צריך יותר מזה.

ובהחלט ייתכן שכמו לגבי כל מהפכה עקובה כך גם המהפכה הזאת היא בלתי הפיכה, כי "קול דמי אחיך זועקים אליך מן האדמה", נאמר על זה שנתן לתחרותיות - כלומר לקינאה - להכתיב לו את חייו.

ובכל זאת מישהו חייב להתנדב להגיד את האמת על המהפכה הזאת, "לשים נפשו בכפו" לא רק כסתם דימוי אלא כדימוי אשר אותה מהפכה הפכה לתרתי משמע, כפי שיובן בהמשך. כי רק האמת עשויה לתת טעם וסיכוי למה ולמי שיוותר אחרי אותו יום שבו השמיים יפלו ויקלקלו לכם/ן את הפן.

האם ההסבר שלהלן יועיל, או שמא הוא מסבך עוד יותר:

מה שנקרא במקורותינו היצר-הרע תמיד היה קיים. באותה דרגת סיכון. אבל עד המאה ה-20 לא היתה לו לגיטימציה. עד שעלתה לשלטון המפלגה הסוציאל-פסיכותראפית, אותה מפלגה שצמחה מהתנועה הניאו-אדיפלית, זו שלידתה באטמוספרה הנציונל-דקדנטית, אותה היטיב לתחמן - לצרכיו האישיים - יהודי אחד שרצה להיות כמו נוצרי, גבר אחד שרצה להיות כמו אשה, יליד אירופה אחד שהשתגע לעשות ממנה אמריקה.

אותו חולה אחד שרצה להיות כמו רופא, הוא זה שנתן את הלגיטימציה למניפולציה, הוא זה שהצליח לעשות צחוק מכל התורות והפילוסופיות, להיות "מעשי" ולהקיף את זקנקנו בהילה אגסית, כאילו החיים הם רפואה, מדע, וכך יצא משהו שאפשר להגדירו כדת הכוחנות.

לא הפרקטיקה אלא אך ורק הרטוריקה, הדיבורים וההרצאות והספרים, ה"ליבידו" הוורבלי, האוננות הזאת שמי שקרא ביוגרפיות שלו קולט בוודאות שמלכתחילה אף לא התכוונה להביא ברכה. העישון הפסיבי הזה שירד על העולם יד-ביד, בזוגיות מופלאה עם הפוג התעשייתי, רק השפה החוצפנית הזאת, רק היא שעשתה אותו לשגרירו האולטימטיבי של השטן בעת החדשה.

'השפה החוצפנית'... הלקסיקון הזה של מי שוויתר לעצמו - ב"מודע" או ב"תת-מודע" - על ההבדל בין אדם לבין רובוט, סנשו פאנשה שהסתמך על ה"תובנות" שלו לגבי דון קישוט בשביל להתיימר להיות דון קישוט בעצמו, ובעיקר בכבודו, נקודת תצפית של "פסיכופט" שעשה לכם את מה שכאילו (נניח שבאמת) עשו לו. ומה פתאום שלא נוסיף מרכאות כאשר אנו מצטטים את המילים-מילים האלה, הרי הן לא שלנו, זה הוא שבדה אותן, ממוחו החולה הקודח. להתעלם מעצם קיומן הרי כבר אי אפשר, הן כבר כמעט מוחשיות, עוד רגע מתגשמות, פרות ורבות...

הדוקטור ה"אדיפלי" הוא הקאובוי היחיד שהביא לוועדת המיכרזים את נוסחת הקסם הגואלת, אותה נוסחה שמי שמציב בה את נתוניו-נתיניו לא צריך להיות קוסם בשביל לגלגל אינדיאנים למצב צבירה של מטאטאים. הוא הבטיח לשכך את ה"פרנויה" של הבהולים לזהב, כך ורק כך הוא זכה במישרת השריף. בעזרת הסטה קלה של דפוס ה"העברה" החור-באוזן שעשתה להם נוסחאתו תורגם לחור באוזון, ומאז העשן שעולה מעולות הקפיטליזם האמריקאי מתבטל בשישים, לא מעלה ולא מוריד, פיח זניח.

התקשורתנות הדוקטורית נתנה לנובורישים כל-כך הרבה לגיטימציה וכבוד עד שברוב עליצותם הם ששו לשלם עליה פרוטקשן, מעשר, אגרת חינוך פלוס שיעורים פרטיים, ולקבע את החלחלה המתפילה הזאת - את הדייסה שבישלה הסבתא של כיפה אדומה - במעמד שאינו נופל מהמעמד של החוקה שלהם. כי בלעדיה לא היה לה שום סיכוי לשרוד, כי בשונה משאר מיניי הדגה דג הזהב יכול לשרוד רק בתנאי שיגידו לו מאיפה להשתין.

הפואטיקה, אין הסבר אחר להצלחתו להקנות לחידלון הריגשי ארשת שהיא לא רק מכובדת ולגיטימית אלא אף נורמטיבית, כאילו גורשנו מהגן הנקרא סדום ומהעדן הנקראת עמורה.

פתאום קמה זונה בבוקר ומרגישה כי היא עם/ וכידוע-לכל היא מתחילה ללכת, לחפש ת'צמה/ ולכל הניקרה בדרכה היא אומרת היי וביי. אז הרועה הכבר לא פרטי שלה אומר לה יאללה-יאללה ושולח אותה לאוניברסיטה, איך לא, אומרים ישנה פקולטה, למדעי השכל וההתנהגות. שם מסבירה לה הסלקטורית שמדובר במה שלימים יכונה "ברירת מחדל", אך בינתיים, אם היא רוצה להפסיק להרגיש שהיא עם היא חייבת להתעמת עם אחיותיה, כלומר להתעלות על אחוותיה, כי עקומת ההיצע והביקוש הרי כבר הוכיחה שאין בילתה. ולכן, בדיוק כמו סרסוריה גם לה אין שום ברירה חוץ מאשר להקדיש-להעביר את חייה בעבודה על טישטוש עקבותיה, ולשם כך יהיה עליה לאבד את עכבותיה, גם אם היא תצטרך לשם כך להכפיל, אף להשליש, ולפעמים גם להרביע את עגבותיה.

ואם בדוקטור עסקינן אז הנה נושא מצוין לדוקטורט באסטרולוגיה: להוכיח את המובן מאליו, להצביע על כך שבאותן שנים ובאותה עיר צמח עוד פיהרר אחד, זה שחותמו המיידי היה אמנם יותר ניכר, אך בטווח הארוך-החוצה-מאות השפעתו פחותה, כי כמו שכבר נאמר "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו".

ובינתיים, בשמה של המהפכה הזאת ולתפארתה, משקיטים הכוכבים את הארץ ומכתתים את חרבותיה, ועוד מעט רק אלות וכדורי גומי יוותרו בידי משמרותיה. וכל אזרחיה יהיו מאוחי שסעים, מרוצצים אך מרוצים, ומשובצים כמו עציצים, והשוטרים יהיו כולם כמו אחים גדולים כאלה, מזוקננים, שרינקים אנליטיים - מדופלמים למהדרין - אשר בשמו של ג'ורג' וושינגטון ימכרו לכל "אדם נאור" - כלומר לכולכם! - ארוניות מלאות בכדורים: כדורי גומי-להרגעה, וגם גומי-נגד-דיכאון, וגם גומי-דיכאון נגד עודף-משקל.

הבסטיליה כבר בידיו - הרי המימסד משופע לחלוטין בתקנים ובתקציבים ובפרנסה קביעותית ביותר לחברי הכת שהוא יסד, וכדי שה"תעסוקה" הזאת תהיה קביעותית באופן סופי - מה שנקרא הפתרון הסופי - כל שנשאר לערפדייה הזאת לעשות הוא רק להתמיד, להתמיד בלהצמיד את השפתיים הזבות האלה לעטיניה של אותה אוכלוסיה שעדיין, רק עדיין קורנת.